לפעמים נדמה שהזמן זז כל כך מהר, ימים עוברים, שנים מדפדפות עצמן, אנחנו במלאכת החיים עמלים על הקיום היומיומי, חגים סביבו. קצב החיים המודרני פועם רוגש, על ספידים. אנחנו עטופים, ארוזים, עסוקים עד בלי די, מוסחי דעת. בעבר יכל אדם להעביר ימים שלמים בעבודה בבוסתן הירקות שלו, או בחרישת השדה, בדאגה למים. יכלו הרועים לשרוק את זמנם במרעה, להביט מתחת לעצים מוריקים אל הנוף המהפנט ולטעום שלווה רגעית, הישרדותית. מאז ומעולם היה ועדיין ישנו כוח מרפא בקשר הזה של האדם ומעגליו עם האדמה והסביבה. בשילוב עם המעגל, הקהילה או השבט, נוצר המצע עליו ירקות ובני אדם יכולים לגדול.
כוח ברור ובהיר ליווה את הביקור שלנו לאורך כל שעות שהותנו ודבק בנו באורח קסם. וזהו כוחה של חוות קיימא, חווה של גידולים לא מרוססים שהוקמה בבית זית על ידי אנשי חינוך נהדרים עם חזון צנוע- לחבר בני ובנות נוער אל האדמה, אל העבודה. הם יצרו שבט שחי ועמל את עבודת השדהֿ יום יום: זורע, שותל, חורש, מנקש עשביםֿ, קוטף ומלקט את הירקות, שנכנסים לארגזים היפים ששולחים למנויים בירושלים והסביבה, ובעצם מהווים אחד מאפיקי ההכנסה לקיום המפעל הזה.
הגענו לקיימא כשהשמש טיפסה לאיטה, העמק הרחב שהחווה נמצאת בו בהק באור השמש הקופחת ולרגע אפשר היה לנשום את המרחבים, את הירוק ואת השורות המסודרות. להביט במחול של הידיים העובדות. נשים ואנשים מסבירי פנים קיבלו את פנינו, הסקרנות כבר גאתה בי ורציתי לגעת בכל, להריח, לטעום. זזנו בין השבילים והחלקות. התרגשתי לזהות את הצמיחה הראשונית של השומר שעוד מעט יבוא עליו החורף ויהפוך לכוכב, או להבחין בשיחי העגבניות הגוועים לאיטם ומפנים את מקומם לגידולי החורף החדשים. להיות קרוב למקום שממנו צומח האוכל שלי, ולתת תשומת לב; ליופי, ליבול, למאמץ.
בין העבודה בחווה בימים שלמים וחמים של אוקוטובר מבולבל ובין אוסף הירקות הטריים שהם מוקפים בהם, עומדת ארוחת הצהריים של הצוות, אליה שמנו פעמינו. לפי עדויות של המתנדבים והעובדים הקבועים זהו זמן השיא של היום. הרגע הספונטני הזה, בו אתה עומד בשדה של עלי רוקט צעירים, או שורות שורות של מנגולד רענן, של קולורבי קטן ומתוק, תפוחי אדמה מלאי רגבים או ביצי משק של תרנגולות החווה, ממלא בתחושה של חופש ילדי. הרמתי את ידי גבוה גבוה כששאלו מי ירצה להיות אמון על ארוחת הצהריים. לא אפספס הזדמנות כזו.
בהליכה בחלקות, תוך כדי שאני משחק אותה קול, תהיתי על הזכות, להיות כל כך קרוב לחומרי הגלם, לבחור את ארוחת הצהריים שלי, כמו סצינה ב'שולחן השף' של נטפליקס. הרי על מה חולמים טבחים אם לא על ערוגות של ירקות ופירות הפרוסות לפניהם עם סכין קטנה ויד חופשית? קטפתי ברוחב לב ירוקים, עלים, ירקות ועשבי תיבול ונכנסתי למטבח הפצפון והמאובזר חלקית לעשות קסמים מירקות.
כמו משום מקום, שהשולחן תחת עץ האלון התמלא סירים מהבילים וקערות קערות, יצאו כל העובדים המיוזעים מהחלקות והשתילות להשביע את נפשם- טקס קבוע המתקיים כל יום באותה שעה. הכרת תודה קולינרית על המאמץ, היזע והכוונות. ואני, אפוף ברעשי הרקע של מנוחת פועלים, תהיתי לעצמי על טיבו של המעגל, של האדם המעניק לטבע, ואילו הטבע מעמיד על שולחנו אוצרות וגומל לו בכוח וחיים.
משהו במעגל היפה הזה היה נכון, אמיתי וכל כל כך ברור. איך שכחתי, או שמא בכלל לא הכרתי, את הסדר הטבעי של הדברים. זהו קולו הצלול של קיימא- קולם של האדמה והאדם המשתלב בטבע, מגדל וגדל בתוכו וממנו. קול שנשאר ברוחי ונחוץ לו מקום גדול יותר בחיי כולנו. קול של חקלאות אורגנית, קהילתית, מחוברת לטבע ומייצרת טוב. שרק יהיו לנו עוד מקומות כמו קיימא. סאי איימן.
תודה גדולה לחוות קיימא, ובייחוד לנדב. על האירוח החם והנדיב והזכות לבלות יחדיו יום ממלא. ותודה גדולה לאורי דרוקמן על העזרה בעריכת הכתבה.
כל הצילומים צולמו על ידי איתמר גינזבורג המוכשר,
ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור מפורט ממנו. @itamar_ginzborg
מְקוֹמִי- טור קולינרי הנודד בארץ. אנו מחפשים אוכל, רגעים, יעדים וא.נשים שעושים קולינריה, תרבות ורומנטיקה מקומית מרגשת. אייל כותב ומבשל , איתמר תופס רגעים עם העדשה.